בס"ד יום רביעי ט"ו ב-מנחם אב התשס"ט
גאווה- והקהילה היהודית ראו עד כמה זה נורא...
מתוך פרשת השבוע 'עקב'
"ורם לבבך ושכחת את ה' א-לוקיך" (דברים ח' יד)
הגאווה גורמת לאדם להשכיח את העיקר בטפל, כי מתוך גודל השפע וריבוי השלוה, לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה את כל חפציו של האדם לעיקר ואת חפצי שמים כטפלים, ועל זה
אמר שלמה המלך 'עליו השלום' "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח" (קהלת י').
(רבינו בחיי)
"ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז' כ"ו)
המכניס גאווה לליבו עובר ב-"לא תעשה" של "ולא תביא תועבה אל ביתך", שהרי אין לך תועבה 'מתועבת הגאווה', שכך כתוב : "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז, ה).
והלא קל וחומר :ומה המכניס גאווה לתוך ביתו כך, המכניס גאווה לתוך ליבו על אחת על אחת כמה וכמה.
(ר' לוי יצחק מברדיצ'ב)
"רם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך" (דברים ח' יד)
מכאן לומדים שאין להיות בעל גאווה, כי בעל הגאווה שוכח את הקב"ה. נאמר : "גאות אדם תשפילנו" (משלי כט' כג). אדם שמהלך בקומה זקופה וראשו נמצא בשמים אינו רואה אף אחד, אבל בסופו הוא יפול, אם ממלאים את אותיות המילה גאווה :
ג' -גימל, האות האחרונה ל'.
א' -אלף, האות האחרונה פ'.
ו' - וו ,האות האחרונה ו' .
ה' - הי ,האות האחרונה י' .
מקבלים את המילה :יפול בסופה של הגאוה מגיעה הנפילה .
חז"ל אומרים (סוטה יד.) כי יש להידבק במידות של הקב"ה, והלא אחת ממידותיו היא: "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג' א), ואם כן מדוע שאנו לא נהיה בעלי גאוה ?
אומר ה"לחם לפי הטף" בשם הרב "מדרש האיתמר" והרב "שארית יוסף" בשם מהר"ש יפה :אמרו חז"ל (שבת קלג:) : מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה צריך להיות רחום וחנון, ואם תהיה בעל גאוה לא תוכל להיות רחום וחנון, אך הקב"ה אע"פ ש"גאות לבש", הוא נשאר רחום וחנון.
תירוץ נוסף בשם ה"שארית יעקב" :גאוה אינה מידה של הקב"ה, בכל י"ג מידותיו של הקב"ה אף אחת מהן אינה גאוה. אם כך מהי גאוה? גאוה היא הלבוש של הקב"ה, שנאמר : "ה' מלך גאות לבש". והואיל וזה הלבוש של הקב"ה, אזי אין משתמשים בשרביטו של המלך. אין להשתמש בלבוש המלך, ועובדה שכאשר מלך מת שורפים את כל בגדיו שאחר לא ילבשם . אך שונה הדבר לגבי מידות של המלך - לכל אחד מותר שיהיו לו מידות דומות.
ומכיוון שהגאוה היא לבוש של הקב"ה, אסור לנו להשתמש בזה,
כיצד מגיעה הגאוה אל האדם?
כתוב : "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה... ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה... וכל אשר לך ירבה", אזי "ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך" (דברים ח יב-יד).
" וכסף וזהב ירבה ", אומר ה"ספר החיים" : זו הסיבה שאבותינו הקדושים היו מציירים ציורים על המטבעות (ב"ק צז.), אברהם אבינו עשה במטבע ציור של זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד שני, כדי להזכיר את הנס שעשה לו הקב"ה שנתן לו את יצחק. מה הקשר בין כסף לנסים? כדי שכשיביט במטבע לא יגיע למצב של " ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך ", כי כסף מביא גאוה.
המטבע שעשה יהושע היה טבוע בו שור מכאן וראם מכאן, על שם הפסוק כדברים לג' יז) : "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", שנצחונותיו במלחמות על כיבוש ארץ ישראל היו מהקב"ה ולא מכוחו ועוצם ידו .
וכן דוד הטביע על המטבע מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן, להזכיר לעצמו כי הגיע מאחורי הצאן,
ומרדכי היהודי עשה מטבע שהיה בו שק ואפר מכאן, עטרת זהב מכאן
כולם עשו מטבעות ועליהן ציורים שהזכירו להם את הנסים שעשה להם הקב"ה, כדי שלא יגיעו ח"ו למצב של גאוה הבאה מחמת ריבוי הממון.
"ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך" (דברים ח' יד)
מספר הרב ישר שליט"א : ר' אלינקע מלידא בעל ה"עין אליהו", נזדמן פעם לאכסניה של עשיר גדול, והעשיר התפאר בפניו ותיאר את עושרו הגדול, ואמר לו : אני עשיר כה מופלג עד שמובטחני שלא אדע מחסור כל ימי. אמר לו ר'אלינקע :לפחות תגיד בעזרת ה'.
חזר אותו עשיר ואמר בזחיחות הדעת : אני תיארתי בפניך את עושרי המופלג ומכאן תבין שלעולם לא אהיה רעב ללחם.
קיים במלואו את הפסוק : " ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך"
עברו שנים ויום אחד נכנס ר' אלינקע לאיזו אכסניה וראה שם חבורת קבצנים יושבים בפינה. אחד מהם היה מוכר לו, נזכר כי זה היה אותו העשיר.
שאל אותו: כיצד הגעת לכזה מצב?
סיפר שהיתה לו תחנת קמח גדולה, וכאשר היתה מלחמה עם הרוסים עבר אחד הקוזאקים על הגשר מעל הנהר שליד תחנת הקמח. בעת המעבר נשברו שתי קורות עץ מן הגשר ואותו הקוזאק נפל יחד עם סוסו למים וטבע.
אמרו שונאי היהודים שהיהודי הוא שעשה זאת בכוונה תחילה, ולא רק את אותו קוזאק רצה להטביע אלא את כל הצבא. אותו יהודי נמלט בעור שיניו מן המוות, אך את כל נכסיו הלאימו ,החרימו הכל. עכשיו הוא כבר זכר את הקב"ה. (ה"חפץ חיים" - חייו ופועלו)
"כי זוכר כל הנשכחות אתה..."
דרכך הוא, רבונו של עולם, לזכור רק כל מה שהאדם שוכח, וכך אתה נוהג במצוות וגם בעבירות. בשעה שאדם עושה מצוה ושוכח אותה, מפני שאינו מחזיק טובה לעצמו ואינו מתפאר בה - אותה שעה הקדוש ברוך הוא זוכר אותה, אבל אם האדם אינו שוכח את המצוה שעשה, והוא מתפאר בה ומתגאה בה ומחזיק טובה לעצמו - הרי מצוה כזאת, מצוה שהיא עטופה בגאוה, אין הקדוש ברוך הוא רוצה לזוכרה. והוא הדבר, בעבירות. בשעה שאדם עובר עבירה ושוכח אותה, מפני שלא איכפת לו ואין היא גורמת לו צער ולא חרטה-זוכר אותה השם יתברך, אבל אם האדם אינו שוכח את העבירה שעבר, החטא עומד תמיד לנגדו והוא גורם לו צער וכאב, עבירה כזאת השם יתברך אינו רוצה לזכור אותה עוד. שכן "זוכר כל הנשכחות אתה", אתה זוכר רק מה שהאדם שוכח. (רבי משה לייב מסאסוב)
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל' טו)
יש לפרש בדרך רמז: אם האדם עשיר בתורה ומצוות, "לא ירבה" בדעתו, היינו שלא יבוא לכלל גאוה בזכות מעשיו הטובים ותורתו, כי ע"י הגאוה הוא יאבד את כל עושרו הרוחני. "והדל לא ימעיט" - אדם שהוא דל בתורה ובמצוות, לא ימעיט בעיני עצמו את כוחו ויכולתו, כיון שזה מתחבולות יצר הרע ליאשו לגמרי, אלא צריך הוא להאמין שיש לו אפשרות להיות בבחינת צדיק גמור. (הדרה של תורה)
"אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד' כב)
"אשר יחטא" לשון ודאי, ולא נכתב "אם נשיא יחטא" כמו שאמר "אם הכהן המשיח יחטא", וכן "ואם כל עדת ישראל ישגו", כי הכהן הגדול נזהר מן החטא לפי שעיני כל ישראל תלויות עליו בין לענין צרכי גופם ומזונותם בין לענין כפרת נפשותם, וכן הסנהדרין גם כן נזהרים הם מן החטא לפי שרוח הקודש נוספת עליהם, ולפיכך הזכיר בהם בחטאם לשון ספק, "אם", אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי, "אשר", לפי שהנשיא לבו גס מאד בו, ומדת הגאוה שהיא סבת החטא מצויה עמו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך במדה הזאת, הוא שכתוב: "לבלתי רום לבבו מאחיו". (דברים יז). (רבינו בחיי)
"מאד מאד הוה שפל רוח" (ו')
יש כל מיני גאוה וישנה אפילו עניווּת שמקורה בגאוה. וזה הוא פשוטו של המקרא: "גאות אדם תשפילנו" (משלי כט' כג). לפעמים האדם משפיל עצמו ומשים עצמו עניו לשם גאוה, בשביל שיהיו הבריות משיחין בו ומשבחים אותו שמצויה בו מידה טובה ונדירה ויחלקו לו כבוד. (מחנה לוי)
ל"חתם סופר" היה שמש, שהיה מתגאה מאוד ומתרברב, ומשני טעמים: ראשית, מפני שהוא משמשו של ה"חתם סופר", שנית, מפני שהיה לו דוד גביר נודע, בעל בנק בפרשבורג. כשסיפרו על כך ל"חתם סופר", קרא אליו את השמש ואמר לו: "אינני מבין, במה יש לך להתגאות כל כך. מילא, אילו תורה ידעת כמוני ועשיר היית כמו דודך - היה לך במה להתגאות. אבל אם תורה יודע אתה כמו דודך ועשיר הנך כמוני - אם כן, מה הוא היחוס שלך?
"ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך" (דברים ח' יד)
הגאוה גורמת לאדם להשכיח את העיקר ולהתמקד בטפל, כי מתוך גודל השפע ורבוי השלוה, לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה את כל חפציו של האדם לעיקר ואת חפצי שמים כטפלים, ועל זה אמר שלמה ע"ה "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח" (קהלת י'). (רבינו בחיי)
"ויחי מקץ ימים ויבא קין מפרי חאדמח מנחח לח'"
קין היה הראשון שהגיע להכרה שמטרת האדם בחייו היא לעשות מאמץ ולמסור את נפשו בעבור ה' יתברך, וזהו מה שרצה להביע בקרבנו, והוא היה ראש חמקריבים, אלא שבכל זאת ברגע שהבל הביא מבכורות צאנו, ושעה ה' אל מנחתו ולא אל מנחת קין חרה לו מאוד, עד שבאפו הרגו להבל אחיו. ואז במקום לזכות לתואר ראש חמקריבים, נתכנה על ידי חכמינו ז"ל ראש להורגים. והסביר הרב שליט"א בספרו "פחד דוד": לאחר שחיפש קין זמן רב דרך כיצד לעבוד את ה' יתברך ומצאה, בעבודת הקרבנות, לא התאמץ בה, ואז נכנסה בו מידת הגאוה. ואולם הבל למד שיטה זו ושיפרה לכן הביא מבכורות צאנו. ואז במקום שקין ישמח, כעס וגאותו וכבודו נפגעו, עד שלא הסכים למחול לאחיו על מעשהו, וכל זה מכיון שהיה בו שמץ שלא לשמה מעורב בעבודתו, שמץ של גאוה. ולכן הוכיחו הקדוש ברוך הוא, חלוא אם תיטיב, היינו אם תשוב בתשובה על גאותך ותמחול על פגיעת כבודך, שאת, כלומר תתעלה, והזדונות ייהפכו לזכויות. תכנע לאחיך שהתעלה בהשגתו עליך ותלמד ממנו. ואם לאו, שלא תשוב, הגאוה תוציא אותך לגמרי מדעתך ומדוע זה לך? אנא! תבחר עתה בטוב ועזוב דרכך אשר בחרת, שהרי ידי פרושות לקבל אותך. (פחד דוד)
"ויאמר אלוקים נעשח אדם בצלמינו" (א כו)
פירש רש"י: "אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום לאפיקרוסים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה"
מספרים על רבי אלחנן קונשטט זצ"ל ראש ישיבת קול תורה ,שנכנס פעם לחנות יין בשעה שהמוכר לא נמצא, והנה נכנס אחריו חילוני אחד ושואלו: היכן המוכר? עונה לו הרב: חנות זו אין בה מוכר. האם לא שמעת מה קרה?! היה פיצוץ בחיפה, ומחמת אותו פיצוץ ה"מולקולות" נסדרו באופן מסויים ונוצר כאן חנות. ענה לו החילוני: אדוני, נראה לי שאתה צריך פסיכיאטר. חנות כזו מסודרת ואין בה מוכר, ועוד נברא מפיצוץ מיקרי שהיה בחיפה? על זה הוכיח אותו הרב: אני צריך פסיכיאטר, הלא זאת חנות קטנה וכל בר דעת מבין שאין היא יכולה להווצר מפיצוץ, ולתפקד מבלי מוכר. וכל אלו הפרופסורים שטוענים שהעולם ומלואו נברא מפיצוץ אין הם צריכים לפסיכיאטר? אלא מה? המשיך הרב, למה ממציאים תאוריה כל כך לא הגיונית? מכיון שהם רוצים לעשות "מה שבראש שלהם", הגאוה לא נותנת להם להסכים שמישהו אחר יכתיב להם איך להתנהג. אבל איך אני יכול לא לשמוע להוראות ה"יצרן", לכן המציאו תאוריה שהכל נברא לבד, הכל נברא מפיצוץ, ממילא אין ממי לשמוע. וזהו מה שמלמד אותנו רש"י בפסוק זה, שורש האפיקורוסות הוא בגאוה, ואם כן אף על פי שבאמרו הקדוש ברוך הוא: נעשח אדם, נותן מקום לאפיקורוסים לרדות, לא נמנע מללמד להם מידת הענוה. וממילא אם ירכשו מדה זו כל האפיקורוסות שלהם מופרכת מעיקרא.
"נעשה אדם" (בראשית א' כו)
"נמלך בפמליא שלו" (רש"י).
"לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן" (רש"י).
וזה פשר דברי חז"ל (סוטה ד) כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה. ולכאורה קשה מה קשר יש בין גאוה לעבודה זרה. אלא, בעל גאוה אינו מפרש כפרש"י את הפסוק נעשה אדם ללמוד ממנו מידת ענוה, אם כן יש מקום לטעות שיש שתי רשויות ח"ו, נעשה - לשון רבים, וממילא הוא עובד עבודה זרה. (הרבי רבי השיל)
"וישלח ישראל את ימינו וישם על ראש אפרים והוא הצעיר" (מח' יד)
למה התברכו בני ישראל דוקא באפרים ומנשה ולא בשני שבטים אחרים?
אלא, יסוד התורה כולה, שלא יתגאה אדם על חבירו ולא יקנא בו. כשראה יעקב אבינו כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא השתלטה גאוה על אפרים ולא קנאה על מנשה, ולא השפיע עליהם הדבר לרעה אמר, שיהיו כל בני ישראל כך, ללא גאוה וקנאה. לפיכך ראוי שיהיו ישראל מתברכים בהם, מה שלדאבון הלב לא היה כן אצל שאר האחים שנאמר: "ויקנאו בו אחיו" (מעינה של תורה)
"ותלד לאליפז את עמלק" (בראשית לו' יב)
מדוע דוקא מאליפז יצא עמלק, והרי הוא עסק בתורה כל ימיו. ונראה להסביר, שטבעו של אליפז, היה להשתמש באור וחושך בערבוביא. והוא פוסח על שתי סעיפים. מצד אחד היה יושב ועוסק בתורה. ומאידך היה רוצח כאביו, עשו.
וכמו שעשו היה צד את אביו בדברים ומרמהו בדבריו, מראה עצמו צדיק, ומאידך רוצח וגונב. עד שנשתרשה מידה זו בעשו, יצא ממנו אליפז, הדומה לו ואף גרוע ממנו. שהיה לומד תורה ובכל זאת ביקש להרוג את יעקב, כל זאת משום שגברה בו תאוות הממון. וכפי שכבר ידוע שדולר בגימטריא כמנין ספק וכמנין עמלק (240). שכולס עולים כמנין רם - רמות הלב. בבחינת "ורם לבבך ושכחת", הגאוה מביאה לידי ספיקות ובסוף ח"ו לידי כפירה. (פחד דוד)
לב – יא 'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ'
ובזה פירש הגר"א באופן מפתיע את מאמר חז"ל בגמרא (סוטה ה.) 'אמר רב חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו (מידת הגאוה) אחד משמונה בשמינית'! וביאורים רבים נאמרו על כך כדרכה של תורה, אולם לדברי הגר"א רומזת כאן הגמ' שצריך להיות בו בתלמיד חכם מידת גאוה כמו זו המוזכרת בפרשה השמינית בתורה (וישלח) בפסוק השמיני באותה פרשה - 'קטונתי מכל החסדים', זוהי הגאוה הרצויה ונחוצה להיות בו בתלמיד חכם, וכמו שנתבאר.
ואילו השפת אמת פירש: 'קטונתי מכל החסדים' - בראותי את כל החסדים שעושה עמי הקב"ה על ידי 'קטונתי' מכיר אני עד כמה אני קטן ושפל בעיניו.
"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (א' ח)
אמרו חכמינו ז"ל "עשה עצמו כאילו לא ידע", דהיינו כדי לבצע את כל מחשבותיו ומזימותיו הרעות, עשה עצמו כאילו אינו יודע, וכך באם ישאלוהו הכיצד גורם הוא רעה למשפחת יוסף, ישיב כי לא ידע ולא שמע ממנו.
ושואל הרב שליט"א בספרו "פחד דוד": מדוע בכל זאת החליט פרעה לגמול רעה לבני יוסף תחת טובת אביהם, ולהיות בבחינת כפוי טובה? אולם, פרעה נפגע בגאוותו שהרי אם הוא מכיר את טובתו של יוסף או שהוא מתעניין בו, כל כבודו וגאוותו פוחת לגמרי בעיני העם המצרי הסובב אותו, כי הוא כקליפת השום לפניו. על כן רצה להסיח דעתם של המצריים מגדולתו של יוסף, ולכן בחר בדרכו זה, לכפור בטובתו, כי הגאוה מביאה לכפור בטובה. ומכל הני יש לו לאדם ללמוד דרך חיים ותוכחות מוסר. כי אם אינו מכיר לדעת בטובת חבירו או שאינו מתבונן לדעת כל מה שחבירו עשה עמו, בסופו של דבר יבוא גם לכפור בטובתו של חבירו ,ואפילו יגמול לו רעה תחת טובה, עד שיבוא להכרעה והחלטה כי חבירו לא עשה עמו מאומה והכל עשה לטובת עצמו. (פחד דוד)
והנשאם הביאו את אבני השוהם
ארז"ל (ספרי נשא ז ג) לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כ"א לבסוף ע"כ נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו למעלה פר (תרומה כה א) לפי שאמר הקב"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים ע"כ לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם ואותו לקח ה מהם לומר אין כאן מקומו:
מפטירין: כה אמר ה' בקבצי את בית ישראל (יחזקאל כח' כה)
טומאת מצרים - גאוה
כשאנו קוראים בהפטרה על גאותו של פרעה שנמשל לתנים הגדול הרובץ בתוך היאור, האומר לי יאורי ואני עשיתיני, נוכל להבין את חומר האזהרה שהזהירה התורה על בעור ובטול השאור והחמץ ואפי' במשהו בפסח מועד צאתנו ממצרים. כי טעם השעבוד היה משום גבהות לבם של ישראל בימים ההם, אשר נאמר עליהם וירבו ויעצמו במאד מאד שזה רומז שהיתה להם התנשאות ותרב גדולתם בעיני עצמם. ומה גם שהם התערבו בגויי הארץ ההיא תחת ממשלת פרעה גאה שבגאים עד שהשיאתו גאותו לעשות עצמו אלוה ,שחשב שהוא בעצמו אלוה ושאין עליו שום קצין שוטר ומושל, והשיבו ה' יתברך הנני עליך, אני הוא גבוה מעל גבוה ממעל לך ומושל עליך בעל כרחך וגדולתי גדולה מגדולתך, עד שאף בזמן חזרתו לאיתנו נאמר עליו בהפטרה "מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד". והיות ועם ישראל למדו ממעשיהם והיו גאים כמוהו, כמו שרואים שדתן ואבירם ברצות משה רבנו להוכיחם החציפו ואמרו לו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. ואז אמר משה ע"ה אכן נודע הדבר, - עתה ידעתי כי בא להם עונש השעבוד מדה כנגד מדה, הם אינם רוצים להשתעבד למוכיחים ומסרבים שיהיה שום שר ושופט עליהם כראוי, ישתעבדו לבלתי ראוים! ומאחר שסבת גלותם והשתעבדותם היתה גאותם ורום לבם, נמצא א"כ שרפואתם לזכות אל הגאולה ואל החירות תלויה בענוה ושפלות הרוח ולהתרחק משום גבהות וגסות הרוח. ולכן יש להתרחק מכל וכל מן החמץ המתפיח את העיסה ומסמל את הגאוה. אלא לאכול מצה המסמלת את הענוה. (בינה לעיתים, פסח) (פחד דוד)
"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך" (יג' ז)
החמץ התופח ומתנפח לאחר הלישה מסמל את הגאוה. ובאה התורה ללמדנו כי במדה זו, של גאוה, אין ללכת בדרך האמצע, ואפילו מעט ממנה זה גרוע, אלא צריך ללכת אל קצה האחרון. וזה הוא ענין המצה הנמוכה והשפלה אשר נצטוינו לאכלה. ומזה נלמד שגם בענין הגאוה יש להחמיר כדין חמץ שהתורה החמירה בו ביותר וקראו תועבה כעבודה זרה , ויש לחוש אפילו במשהו כחמץ. (פירוש החיד"א חסדי אבות פרק , ד)
יציאת מצרים - יציאה מהגאוה
הטעם שבפסח דוקא נצטוינו באיסור החמץ המרמז על גנות הגאוה ,משום שמצרים טומאתה היא גאוה ויהירות, שהרי ישר של מצרים רהב שמו'. ואחד מטעמי השעבוד היה ,מפני רום גבהות לבם של ישראל בימים ההם שהם אינם רוצים להשתעבד למוכיחים ומסרבים שיהיה שום שר ושופט עליהם כראוי. ולכן באה להם מדה כנגד מדה צרת השעבוד והעבדות להשפיל גאותם, תחת ממשלת פרעה גאה שבגאים עד שהשיאתו גאותו לעשות עצמו אלוה. ואם סבת גלותם והשתעבדותם היתה גאותם ורום לבם, נמצא אם כן שרפואתם לזכות אל הגאולה ואל החירות תלויה בהפכה שהיא העטה ושפלות הרוח ולהתרחק מכל וכל משום גבהות וגסות הרוח. (בינה לעתים)
ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם (בשלח טז-י)
מה אנחנו חשובין? (רש"י)
גדלותו של משה באה לידי כך שלא נתפעל מכל ההשגות העליונות שהשיג, אלא נשאר שפל רוח בעיני עצמו, בדומה לאדם פשוט שעומד על גג גבוה אשר לא יעלה כלל על דעתו להתגאות בזה שהוא גבוה, שכן יודע הוא יפה כי מכחו אינו גבוה כל עיקר ורק הגג מגביהו, כך גם משה אף כי ידע את רוב מעלתו, היה סבור שאין המעלות משל עצמו אלא מתנת ה’, ולו הו ניתנים לאחר היה הלה מנצלם יותר ממנו.
וכל מי שליבו שבור בכל יום ורוחו נמוכה ודבורו ממועט בפיו בכל יום, עמו שכינה מהלכת בכל יום. ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו מזבח בנוי בלבו ומעלה עולות וזבחים עליו לפני הקב"ה. שנאמר: זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה.
ודעו שאם אדם מתלכלך בחטאים באה רוח טומאה ושולטת בו והיא מביאה אותו לידי גאוה. ואם זוכה ומזכה עצמו ושובר אותה רוח טומאה, מזכים אותו, וקרבנו מתקבל. וזהו שנאמר זבחי אלהים, רוח נשברה, מתי מתקבל קרבנו של אדם כששובר אותה רוח טומאה.
"וידבר ה וגו ויקחו לי תרומה" (כה' א)
טעם אחר על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל השי"ת ולא השלישית לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית שם לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר תרומתי גדולה מתרומתך אותן ייחס השי"ת אליו כי בראשונה נאמר ויקחו לי לשמי כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה ע"ש ובשניה אמר תרומתי וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו דומה אל התרומה עצמה כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו:
ומתרומה שניה הביאו קרבנות ציבור שהיו ג"כ שוים בכל יום כבש אחד בבוקר והשניה בין הערבים וכתיב (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה ר"ל תכלית הזבחים להביא את האדם לידי רוח נשברה ועל כן יחסה ג"כ אליו ית שנאמר תקחו את תרומתי לפי שהתרומה והעשוי ממנה הכל מורה על גדר הענוה ע"כ אמר הקב"ה זו היא תרומתי אבל תרומה שלישית שלא היו הכל שווין בה והיו מתחלפים בפחות ויתר כי העשיר הנותן הרבה יש לו מקום להתנשאות על העני לאמר יש לי חלק גדול בבית אלהינו יותר מן העני בהרבותי מהר ומתן על כן נעשו ממנה כל כלי הקודש כמו הארון והמנורה והשלחן והמזבח ויתר הכלים ובלי ספק שהיה יתרון לקצתם על קצתם כי זר הארון הוא כנגד כתר תורה וזר המזבח כנגד כתר כהונה וזר השלחן כנגד כתר מלכות ואע"פ שכפי קדושת הכלים היה לו להקב"ה ליחס נדבה זו אליו ית מ"מ מאחר שמצד גביית הנדבה היה שם צד גאוה והתנשאות למרבה על הממעיט ע"כ לא יחסה הקב"ה אליו:
ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב אע"פ שנוכל לתרץ ולומר לפי שהנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מלואים לבסוף כמו שמביא רש"י (שמות לה כז) על כן הזכיר נדבתם באחרונה מ"מ גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקב"ה להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו ית ע"כ הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הצבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים ע"כ הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד וע"י שהתנשאו בדבריהם לקח ה מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ודבר זה סוד מסודות התורה וצורת היו"ד מורה ג"כ על הענוה והקטנות: (כלי יקר)
"ואמה וחצי קומתו" (כה' ?)
"אל ילך האדם בקומה זקופה דשכינה מעל ראשו" (קידושין ל"א)
ולרמוז לזה הניח הכתוב שיעור קומת הארון בסוף הפסוק דכתיב "ואמה וחצי קומתו", דאין אחר קומתו השלמת שיעור אחר כמו "אמתיים וחצי ארכו" דמיד אמר ואמה, וכן ברוחב ,"ואמה וחצי רחבו", דמיד מזכיר אח"כ ואמה, כאילו האמה אמורה משלים החצי האמור.
לא כן בקומה הרומז אל הגאוה דהוא בסוף הפסוק "ואמה וחצי קומתו", שאין אחריו ואמה, לומר, ישפיל עצמו לעולם בכל מה שאפשר כשעוסק בתורה. (מדרש תלפיות)
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל' טו)
יש לפרש בדרך רמז: אם האדם עשיר בתורה ומצוות, "לא ירבה" בדעתו, היינו שלא יבוא לכלל גאוה בזכות מעשיו הטובים ותורתו, כי ע"י הגאוה הוא יאבד את כל עושרו הרוחני. "והדל לא ימעיט" - אדם שהוא דל בתורה ובמצוות, לא ימעיט בעיני עצמו את כוחו ויכולתו, כיון שזה מתחבולות יצר הרע ליאשו לגמרי, אלא צריך הוא להאמין שיש לו אפשרות להיות בבחינת צדיק גמור. (הדרה של תורה)
"ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות" (ח' ה)
"דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה לעשות ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה". (רש"י)
לכאורה תמוה ,כיצד ניתן כלל לחשוד בו שעשה זאת לכבודו ,בזמן שנצרך לעשות מלאכות, כמו רחיצת והלבשת הכהנים ,אשר מתאימות יותר לעבד מאשר לרבן של ישראל, שדינו היה כמלך?
אלא, מצינו במשכן שאף כי מלאכת הקמתו נעשתה בעיקרה על ידי הלויים, היה חייב משה לעסוק בעצמו בהקמה, שאם לא כן לא היה המשכן מתקדש. כמו כן לענין כל מעשי המילואים, ציוה הקב"ה שמשה לבדו ישמש הכהנים, אף כי תלמידיו המה, והוא גם מלך ונביא, כי אלמלא כן לא היו אהרן ובניו מתקדשים לכהונה.
מעתה מובן, שכיון שכל הכשרת הכהנים וקידושם תלויה אך בו, הרי אין לך כבוד גדול מזה. אי לכך היה מקום לטעות ולומר, שמא נתערבה כאן מחשבה של כבוד וגאוה מצד משה. לפיכך אמר להם משה, כי עשה זאת אך מתוך הכרח משום ציווי ה', ולא משום כבודו. (רבי משה פיינשטיין זצ"ל)
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותו לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (יד, לד)
אומר הרב איסר זלמן מלצר שהפסוק זה ניתן לדרוש כנגד חטא גסות הרוח שהוא אחד משבעת עוונות שעליהם באים הנגעים (ערכין ט"ז) יש אדם המתמסר לרכושנות ולקנינים גשמיים ומתקיים בו הפסוק :"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ושכחת את ה' אלוקיך ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים פרק ח') עליו נאמר החצי השני של הפסוק שלפנינו 'בבית אחוזתכם' האחוזה שלכם אזי יתן בו הקב"ה את נגע הצרעת אך יש אדם המרגיש שכל מה שזכה בעולם הזה אינו בזכותו אלא כלשון הפסוק בדברים : "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" עליו נאמר הרישא של הפסוק אשר אני נותן לכם לאחוזה - וזאת בזכות שבאו לארץ כנען מלשון הכנעה ולא חלילה מתוך גאוה והתנשאות. (הרב איסר זלמן מלצר)
"מאד מאד הוה שפל רוח" (ו')
יש כל מיני גאוה וישנה אפילו עניוות שמקורה בגאוה. וזה הוא פשוטו של המקרא: "גאות אדם תשפילנו" (משלי כט' כג). לפעמים האדם משפיל עצמו ומשים עצמו עניו לשם גאוה, בשביל שיהיו הבריות משיחין בו ומשבחים אותו שמצויה בו מידה טובה ונדירה ויחלקו לו כבוד. (מחנה לוי)
"פרשת במדבר"
שבת פרשת במדבר לעולם לפני חג השבועות - מתן תורה, ושבת זו היא הכנה למתן התורה, וכוחו של המדבר שאין בו שום התנשאות, לא עץ ולא בנין וכל מקום ניתן לדרוך עליו, כך צריכים ישראל לבטל את מידת הגאוה כתנאי לקבלת התורה. וסנולה מיוחדת בשבת שבכוחה לאחד את כלל ישראל מאחר ושובתים ממלאכה שהיא מקור לקנאה ותחרות. ואחדות ישראל אף היא תנאי לקבלת התורה שנאמר "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד. (ע"פ שפת אמת)
"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (יט' ו)
פירש הרב חיד"א בשם הרב "זכרון יוסף", שפילוסוף אחד אמר, כי הטעם שאנו מושלים בבהמות הוא מפני שאנו אוכלים אותם ולכן אנו מושלים בחייהם לעשות בהם את מלאכתינו. ולעומתו השיב אחד מחביריו שאם כן אזי ראוי הוא שהרימה תמשול בנו, שהרי הרימה אוכלת היא את גוף האדם.
והנה כאן רמז הכתוב על מידת הגאוה שמי שהוא גאה כעץ הארז, אזי צריך הוא להשפיל את עצמו כמו האזוב וידמה בעצמו שהוא "שני תולעת" - כלומר שהתולעת היא ראשונה במעלה לו, לפי שהתולעת אוכלת היא את גוף האדם והאדם הוא שני לה. ובכך ישפיל הגאה את גאוותו.
"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם" (כב' כח)
מפליאה ביותר אטימותו של בלעם, הוא רואה בעיניו בהמתו שמדברת והוא עונה לה בשחצנות "לו יש חרב בידי" כדבר אדם אל אויבו, והיא משיבה לו "אנכי אתנך אשר רכבת" וכל זה אינו מספיק לעוררו בתשובה מחמת גודל גאותו . עד שה' גילה את עיניו וראה את המלאך שעומד כנגדו הרי לנו כמה יכול בעל הגאוה לטעות בראיית המציאות ולא להבין את אשר לפניו ,ה' ישמרנו ויצילנו ממנה. (מאמר מרדכי)
"ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו ש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (כב' כט)
"כי התעללת בי", כלומר שהחצפת פנים נגדי לבזותני. ראה אפוא עד היכן מגיעים בעלי גאוה, שלא נמנעים מלתבוע את כבודם אפילו מאתון. ולא עוד, אלא שאמר "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך", ואף על פי שעקב כך היה נאלץ ללכת רגלי. על כרחך אתה למד, שלא ביקש אך ליסרה בזה, כדי שתטיב ללכת, אלא כאב לו לבלעם, החכם שבאומות, שהאתון, הטיפשה שבבהמות, אינה חולקת לו את הכבוד הראוי לו. עדיף אפוא בעיניו, שיפסיד הוא את אתונו, ויצטרך ללכת ברגליו ,ובלבד שזו תיענש על חוצפתה". (רבי יוסף דב מבריסק - ירושלים)
"בני ראובן חנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי" (כו' ה)
כתב רבינו יוסף חיים מבגדד בספרו "אדרת אליהו", שיש בפרשה זו רמזים נפלאים.
א. אם נספור כמה י"ודים" נוספו במשפחות שבטי ישראל חנוך - חנוכי, פלוא - פלואי וכו', תמצא שיש שם 52 י"ודים" ויש בזה רמז שלבני ישראל יש דין "בן" של הקב"ה כמספר 52, וכמו שכתוב "בנים אתם לה' א-לוקיכם"
ב. למשפחת פוה הוסיף ואמר פוני הרי שהכתוב כתב ני במקום ה', נמצא שמלבד ה"יוד" שהוסיף, הוסיף לו עוד גימטריה של המילה "מה" והוא ההפרש שבין נ' ל-ה', אותו הדבר במשפחת שלה, כתב ני במקום ה', וקרא להם "שלני" א"כ גם פה הוסיף הכתוב גימטריה של המילה "מה", ופעמיים "מה" זה בגימטריה "מאד מאד" רמז למידת הענוה והשפלות שצריכה להיות עד הקצה האחרון ,כמו שאמר התנא "מאד מאד הוי שפל רוח" . והכוונה לרמוז שכל חשיבותם של ישראל ומעלתם לפני הקב"ה היא מצד הענוה כי ה' יתברך מואס בגאוה ועל ידי הענוה אנחנו דבקים בו יתברך.
ג. כפי שנכתב לעיל, נ"ב פעמים נוספה האות י'. וזה בגימטריה 520 = תק"כ. והנה המילה תק"כ היא ר"ת של תאוה קנאה כבוד וזה בא לרמז מה שאמרו חז"ל, "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". ועם ישראל ע"י התורה והמצוות שיש להם מכניעים את שלשת המידות הרעות הללו ובזה נוחלים ב' עולמות העולם הזה והעולם הבא.
"אנכי עומד בין ה' ובניכם"
בספר עונג לשבת מביא בשם הרב מאור ושמש שפירש מי שמחזיק את עצמו במדרגה ובמעלה יתירה על שאר העולם, גורם לעשות מסך מבדיל בינו ובין השכינה וזהו "אנכי" מי שמחזיק מעצמו אני ואפסי עוד זהו הדבר "העומד בין ה' וביניכם" הגאוה הפסולה הזו היא המסך המבדיל בינו ובין הקב"ה.
"ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך" (דברים ח' יד)
הגאוה גורמת לאדם להשכיח את העיקר, כי מתוך השפע ורבוי השלוה לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה כל חפציו עיקר ואת חפצי שמים טפלים, ועל זה אמר שלמה ע"ה "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח" (קהלת י'). (רבינו בחיי)
"למען ילמד ליראה את ה' א-לקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם" (דברים יז' יט)
"לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" (דברים יז' כ)
אומר ה"כתב סופר": אמרו חז"ל (ר"ה כג.): "כל הלומד תורה ואינו מלמדה - דומה להדס במדבר". וכן אמרו (סנהדרין צא:): "כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר (משלי יא' כו) "מונע בר יקבוהו לאום". ואם למדו מה שכרו זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (שם) "וברכה לראש משביר".
יש שתי סיבות עיקריות הגורמות ללומדי תורה לנצור תורתם לעצמם ולמנוע אותה מאחרים:
האחת: משום גאווה וגדולה - שמבקשים להתהדר בתורתם ולהתגדל ולהתרומם מעל כל האחרים. הגאווה היא מידה מגונה עד מאוד, ועל בעלי הגאוה וגסי הרוח אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה.). ואם סתם גאוה מגונה ונפסדת, הרי מגונה היא שבעתיים כאשר האדם מבקש להתגאות ולהתגדל בתורתו ולשם כך "מונע בר" מאחרים.
השניה: משום שהם עניים דלים בחסד - שאין נפשם נמשכת לגמול ולעשות חסד עם הזולת וללמדו תורה. מידת החסד היא יסוד קיומו של העולם, "עולם חסד יבנה" (תהילים פט' ג), ואין לך חסד גדול מלימוד תורה לרבים. ואמרו חז"ל (סוטה יד.): "תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג' כא): "ויעש ה' א-לקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב (דברים לד' ו): "ויקבר אותו בגיא"
כנגד שתי סיבות אלו מזהיר הכתוב: "למען ילמד" עליו ללמוד תורה וללמדה לאחרים. "לבלתי רום לבבו מאחיו" - שלא ימנע תורה מאחדים מחמת גאוותו ורצונו להתגדל עליהם. "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" - שלא ימנע תורה מאחרים מחמת היבטלותו ממידת החסד שהיא ב'ימינה' וב'שמאלה' של התורה.
שנינו (אבות פ"ב מ"ח): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". ויש המפרשים בדרך צחות: "אם למדת תורה הרבה" - אדם שמילא כרסו בתורה, "אל תחזיק טובה לעצמך" - אל ישמור את התורה הזאת לעצמו אלא ילמד אותה גם לאחרים, כי זו תכלית האדם - ללמוד וללמד .
"לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז' כ)
נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכ"ש האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל הא-לקים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהלה, ובו יתהלל האדם, כענין המבואר על ידי המלך שלמה (משלי טז' ה) "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב (ירמיה ט' כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (רמב"ן)
"לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז' כ)
"נרמז בכאן בתורה איסור הגאווה, כי הכתוב ימנע המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינם ראויים לכך" (רמב"ן)
איש לא היה מסוגל להעלות דרישה כזו כלפי מלך: "לבלתי רום לבבו מאחיו" להיות מלך, שליט על, ולחוש את עצמו שווה לכולם! היאך אפשר? ומדוע? הרי המלך הוא באמת מעל כולם.
הרמב"ן עונה את התשובה לכך: "כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל הא-לוקים אפילו במלך, כי לה' הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהלה, ובו יתהלל האדם". המלוכה והממשלה שאולים הם אצל האדם. כי לה' הגדולה והרוממות. הוא הממליך מלכים ולו המלוכה, הוא מוריש ומעשיר, מוריד שאול ויעל, מגביה שפלים עדי מרום ומשפיל גאים עדי ארץ. לא יתכן להאמין בכך וגם להתגאות. הגאוה יותר משהיא עצמה מהווה פחיתות מוסרית. היא מעידה על העדר אמונה בכך שהכל בהשאלה זמנית, קיימת כנראה תחושת עצמאית. המתגאה - אומרים חז"ל - דוחק את רגלי השכינה. הוא דוחק מפני שהוא מכריז על עצמו כמסתדר מבלעדי השכינה, לבד. אילו לא היה חדור בתחושה כזו לא היה מתגאה.
אך נימוק נוסף כלול בדברי הרמב"ן: "ובו יתהלל האדם, ככתוב כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". מי שבמרכז התעניינותו עומד "השכל וידוע אותי", לא ימצא טעם לחוש עליונות בשום תחום אחר, הטפל לעומת העיקר, גם לא במלוכה. ולכן גם ממלך נדרש "להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו". כי אסור שהמלוכה תתפוס מקום של חשיבות במדה שמצדיקה גאוה. אסור, מפני שזוהי סתירה לשרשי האמונה. אל לשכוח שהכל טפל ובטל לעומת העיקר הגדיל של השכל וידוע אותי. כלפי הנושא הזה בלבד ניתן לפתח הערצה וקנאה. כי הוא שוה את זה. כל שאר הדברים, יהיה מה שיהיה, הינם דברים שאולים, זמניים וטפלים. ומי שיוצר הילה סביבם או מי שמפתח קנאה ותקוה כלפיהם, משריש את הטעות ומחטיא את המטרה. (שערי תורה )
"תמים תהיה עם ה' א-לקיך" (דברים יח' יג)
הנה אמרו חז"ל במסכת מגילה (כט) "האי מאן דיהיר (שפירושו גאוה) בעל מום הוא".
ועוד אמרו חז"ל במסכת סוטה (ה) כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם. וזהו שאמר הכתוב: "תמים תהיה" - שתהיה תמים בלא מום הגאוה אזי תהיה "עם ה' א-לוקיך" - הקב"ה ידור איתך, ומשא"כ אם תתגאה אין הקב"ה יכול לדור איתך (הג"ר מאיר בן ההפלאה)
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דברים כב' ח)
מצאתי רמז, גג הוא גבוה, ורומז שיעשה גבול לגאוה, ואם לאו משם תהיה נפילתו, "כי יפול הנופל ממנו", לפני שבר גאון . (של"ה הקדוש) | 
